מי אנחנו
כשאתם נוסעים בכבישי הארץ ורואים שלט כניסה לחווה זו או אחרת אתם צריכים להבין שמאחורי המבנים, החיות, הגבינות וחדרי האירוח עומדים אנשים שהצליחו לכופף טיפה את המציאות וללכת בעקבות איזה שהוא חלום ילדות. כשהיינו ילדים כמעט כולנו חלמנו לגור בטבע, עדיף על איזה אי, כמו רובינזון קרוזו. לקום כל בוקר לראות את הזריחה, לשאוף אויר נקי, לדוג כמה דגים לארוחת צהרים וגם לגדל שלוש, ארבע עיזים. לי (ליאור) זה כמעט קרה, כולל האי ורובינזון קרוזו. בסוף התפשרתי על תחליף לא פחות טוב.
אז, הסיפור מתחיל כמובן בילדות עם רובינזון קרוזו, מסע קון טיקי, בחזרה מהטואיצ'י ועוד כל מיני ספרים מעוררי השראה לחיים בטבע והרפתקאות. הפרק השני נמשך בקוסטה ריקה בפגישה עם אינדיאני שבבעלותו אי. אי ממש כמו בסרטים עם עצי דקל וחופים לבנים, והתחיל מסע ומתן. שלשה חודשים ישבתי בקוסטה ריקה. ביקורים קבועים אצל עורך דין מקומי, פגישות בבנקים, משרד התיירות של קוסטה ריקה, טלפונים לארץ לגייס כספים. הסיפור הסתיים בלא כלום אחרי שלושה חודשים של משא ומתן מתיש כאשר אמא שלי באה לקוסטה ריקה. היא חשבה שיצאתי מדעתי, גם האינדיאני שהכפיל בעשרים את הסכום הראשוני שדרש לא אפשר לי להמשיך עם חלום האי וכך חזרתי לארץ.
כדי להגשים בארץ את החלום הזה ולהקים מה שנקרא "חוות בודדים" צריך לעבור מסלול שלא נופל, באורכו וברמת הקושי המנטלי הנדרשת בו, ממסלול הכשרת אסטרונאוטים בסוכנות החלל האמריקאית.
התחלתי בתהליך ביחד עם חבר ילדות אוהד. רצנו מפופציק לשפוצניק, מילאנו טפסים, קבענו פגישות, בילינו שעות בקק"ל, במנהל ובמועצה. רצינו להקים חוות איילים - מזה הסיפור התחיל. איילים גדלים רק במזג אויר קריר כך שהמקום שנבחר היה גוש עציון. התחלנו במסע הבירוקרטי, במהלכו גילינו שמסע כומתה של 90 קילומטר זה לא הדבר הכי קשה שעברנו בחיים.
יום בהיר אחד שמענו שבעל חוות סוסים פשט את הרגל ומוכר שלושה סוסים במחיר מציאה. במחיר כזה אי אפשר היה לוותר על הסוסים. עם חלום לא מתווכחים וזה שאין לנו איפה לאחסן אותם, לא נורא, נסתדר, זה פרט שולי. אז אנחנו עירוניים מירושלים,קנינו סוסים במחיר מבצע אבל בלי שמץ של מושג מה עושים אתם עכשיו. השכנים בשכונת רחביה לא ממש הסכימו לנוכחות של שלושה סוסים בחצר הבניין, אפילו שהם היו במחיר מציאה. גילינו גם שבעלי חוות סוסים לא מעונינים לקבל לחברות את הסוסים שלנו מסיבות לא ברורות. אז לחצנו והתחננו ברשויות, בינתיים הסוסים היו משוחררים ביער עם שומר צמוד שישן באוטו ותיאבון בלתי נלאה. כמו שהבנתם בין השורות המחיר מבצע היה זניח לעומת התחזוקה שלהם עד לקבלת האישורים. הסוסים גרמו לנו לרוץ ולהגביר את הקצב ולבסוף אישרו לנו לבנות חווה.
התחלנו ממכלאה קטנה עם כמה איילים ושלושה סוסים (לא לשכוח) והמשך הבאנו יעלים, יחמורים ועוד חיות. ואז חשבנו שאם כבר התחלנו אז נלך לעוד כיוונים, כי איך אפשר להתפרנס מאיילים - לא ממש הקדשנו מחשבה לנושא הרווחיות בהתחלה. המשכנו למסעדה כשאת ההשראה לבנות אותה מעץ עם מרפסת תלויה מול הנוף קיבלנו בקוסטה ריקה. אחר כך קיר טיפוס ואומגה קטנה. יום אחד ישבנו במרפסת וחשבנו שזה יהיה מדהים לבנות אומגה מהמסעדה עד להר בצד השני של הואדי.
שוב עברנו מסע כומתה בירוקרטי עד שהחלום קרם עור וגידים. בינתיים התווסף פארק חבלים ופינת ליטוף ויש עוד תוכניות וכמו שאומר המשפט הידועה - פרה, פרה...... או טורקי, טורקי.....
